<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ג'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנה ממכרו אלא אחז מקצתו, קנה הלוקח. והוא שיאחוז ממנו כדי שיעור כלי. ואמרינן בפרק קמא דמציעא, האי סודר כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה דקנין, אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחוז מן הבגד כדי שלש אצבעות, שאם יפסיק ממקום שיאחוז הרי הוא כלי בפני עצמו. וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו הרי זה קנה. וליתיה, דדוקא שיעור שלש אצבעות בעינן. דגבי גט דוקא אמרינן [הכי] כדאיתא בפ"ק דמציעא. אבל בפחות משלש נתינה בעינן והא ליכא. ויש שהיו אומרים שאם רצה המקנה למפסק ולשקול במה שתפס שומעין לו, מההיא דאמרינן פ"ק דמציעא כמאן דפסיק דמי. ואינו נכון, דה"ק כמאן דפסיק דמי וע"מ להחזיר וקני. דקני ע"מ להקנות קנה, כדאמרינן בנדרים [מ"ה ע"ב] דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא, כלומר קני האי סודרא ע"מ (שתקנוהו) [שתחזירהו] אח"כ (ו)קנה. ואמרינן פ"ק דקידושין [ו' ע"ב], הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי קני בכולהו לבד מאשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. אלמא חליפין ע"מ שתחזירהו לי הוא.
<h2>דף מד.</h2>
קניית המטבעות. תנן התם בפרק הזהב, הזהב קונה את הכסף. כבר כתבנו כי המטבע אינו נקנה בחליפין ואינו עושה הוא קנין לקנות בו שאר הדברים, וקתני (במתניתין) [בברייתא] [מ"ה ע"ב] הזהב קונה את הכסף. כיצד נתן לו דינר זהב, שהוא מטבע זהב, בעשרים וחמשה דינרי כסף, נעשה הזהב כמו פירות, וכיון שמשך הדינר של זהב קנה הכסף בכל מקום שהוא. אבל אם נתן לו עשרים וחמשה דינרי כסף בדינר זהב הרי זה לא קנה, דהוי הכסף כמו דמים, ואינו קונה הזהב עד שימשוך, כדין המטלטלין עם המטבע. וכן הדין [לענין] הנחושת קונה את הכסף. כיצד נתן לו (כל) שלשים איסר בדינר כסף, ה"ז קנה הכסף כל מקום שהוא. אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר ה"ז לא קנה עד שימשוך. ובכל אלו הכל כמו שפסק, אם חדש חדש, אם ישן ישן. מעות הרעות שפסלן מלכות או מדינה, או דינרין שאין יוצאין באותה מדינה ואין נושאין ואין נותנין בהן עד שמשנין אותן למטבע אחר, (ו)הרי הן כפירות לכל דבר ונקנין בקנין, וקונין את המעות ואין המעות קונות אותן כשאר כל הפירות. ולשונות של זהב ושל כסף הרי הן כעששיות של ברזל או נחושת, והכל כשאר מטלטלין הן ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה. והמטבעות של זהב ושל כסף ושל נחושת הרי הן (עדי) [כמו] המטלטלין בדמים ואין קונין המטלטלין עד שיקנו אותן המטלטלין כדין הקניות, במשיכה או בהגבהה. נמצא עכשיו דקיימא לן כמתניתין דקתני הזהב קונה את הכסף בין בהיותם שניהם מטבעות בין שיהיו לשונות של זהב ושל כסף, שהזהב לגבי הכסף הוי כמו פירא, דקיימא לן כרבי דתני בזקנותו כך, ולא כמו המשנה בילדותו הכסף קונה את הזהב. ומיהו לגבי מטלטלין אלו המטבעות כולן הויין כמעות לגבי מטלטלין, ואינן קונין עד שימשוך ויגביה. דתניא טלית קונה דינר ואין דינר קונה טלית. והלכה היא. כן דרך רי"ף. וכתב רי"ף דלאו כל דינרי דדהב הוי טיבעא לגבי פירי, אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזבני בהו אינשי דהוו טיבעא. אבל דינרין דמפסלן ולא זבני ומזבני בהו אלא מאן דזבין להו אזיל להו לגבי טיבעא א"נ אזל בהו לדוכתא אחריתי דסגיין בה או דמזבין להו למאן דאזיל בהו להתם, כגון אילין ודאי לא הוו [טיבעא], אלא פירי נינהו לכל מילי. והכי דינא בטבעא דכספא באתרא דלא סגיין, כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. זהו דרך רי"ף, אבל יש דעות אחרות. ולדרך רי"ף קאי רבינו ז"ל. וכן הרמב"ם ז"ל כתבו בפ"ו דקנין.
<h2>דף מו.</h2>
וכל דבר נקנה בקנין זה, הקרקעות והמטלטלין והעבדים והבהמות והפירות, חוץ מהמטבע שאינו נקנה בקנין. אם יש מטבע... קנין כדי לזכות לחבירו לא קנה, כדאמרינן אין מטבע נקנה בחליפין. ואף רב הדר ביה, דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כדאיתא בפרק הזהב. וכן העלה רבינו ז"ל התם בפ"ק דקידושין דאמרינן, אלא מאי לדמי ולקנינהו ניהליה במשיכה, דליתיה למקבל, וליקנינהו ניהליה על ידי אחר, לא סמכא דעתיה. ולגירסא זו (הרי) [קם] ליה הכי נמי מסתברא. והילכך אין לו תקנה אלא באגב. אבל בחליפין לא, דמעות אינן נקנין בחליפין. וזו הגירסא הנכונה בעיניו ז"ל. וכן מלוה על פה אינו נקנה בקנין, ואין לו קנייה אלא במעמד שלשתן, כמו שכתבתי בדרך השני דין מעמד שלשתן.
<h2>דף מו:</h2>
והיכא שמכר ראובן מטלטלין בסך ידוע, וקנה שמעון בדמים לתתן לראובן, ואח"כ ראה ראובן בהמה או מטלטלין בבית שמעון וא"ל מכור לי זה באותו סך שיש לי בידך, וא"ל הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהם אע"פ שלא משך ולא הגביה. שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה. כ"כ רי"ף בפרק הזהב וכ"כ הר"ם ז"ל פ"ה דקנין. והראב"ד ז"ל לא הודה לו, דלא אמרו זה אלא לענין מי שפרע. ורבינו ז"ל כתב על רי"ף, והאמרינן פרק האיש מקדש [מ"ז ע"א], המקדש במלוה אינה מקודשת, ושוין במכר שזה קנאו. ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו. אלמא לא מיקנו זביני במלוה, ואפילו מעות מלוה בעינייהו, וכל שכן היכא דליתנהו כי הכא. ותירץ שמא הכא במחילת המלוה הוא קונה את הפרה. דהא יהבא איהי פרוטה בהנאה זו לאדם אחר שיפייס את זה שימחול לה המלוה. דלא אמרו אינה מקודשת ובמכר לא קנה אלא בקונה בגופה של מלוה, דהיא אינה בעולם. כן דרך רבינו ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל, אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר, ואמר לו מכור מטלטלין בחוב שיש לי אצלך, ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה או ימשוך. פירש הראב"ד ז"ל, ואפילו למי שפרע לא קאי.
<h2>דף מז.</h2>
והיכא שהחליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה, לא קנה, שאין כאן משיכה גמורה כדאיתא התם בפרק הזהב. והטעם שאין החמור ראוי ליחלק [לפיכך] לא קנה כלל. אבל אילו אמר ליה פרה וטלה בכור חטים, ומשך את הפרה ולא לטלה, קנה חטים כנגד הפרה, כדאמרינן בקידושין [כ"ז ע"א] מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ואמרינן לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. אלמא אע"פ שהוא מקח אחד, אם החזיק במקצתו ונתן דמים קנה אותו מקצת ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קנה לחצאין. והיכא שהחליף מעות בלא משקל ולא מנין אלא נטלן ואמר לו מכור פרתך זו בזה, ונתן לו את הדמים, קנה, שאין אחד מהן יכול לחזור בו, דדבר שאינו מצוי הוא זה, ובדבר שאינו מצוי לא הצריכו בו משיכה, כדאיתא התם.
וקנין זה הוא [ע"י] כלי, שיהיה הכלי מן הקונה. דהכין הלכה כרב דאמר בכליו של קונה. כדכתב רי"ף בפרק הזהב. ויאמר הקונה קני זה חלף קרקע פלוני, או בהמה זו כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו, קנה הלוקח אותו קרקע ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכלי זה אע"פ שאין בו שוה פרוטה, כדאיתא התם בפרק הזהב. ואם הקנה אחר כלי למוכר כדי שיקנה המוכר אותו הממכר ללוקח קנה. ואע"פ שהקנה לו כל הכלי ועל מנת להחזירו לו, נקנה המקח, וזכה הלוקח, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והשתא דנהיגי דקונין בסודר והמוכר תופס בראש הסודר (ו)אפילו בסודר דאחרים קני. דהכי הוא כמו שאמרנו שהנותן כלי לחבירו כדי שיקנה הלוקח דקנה. ואע"פ שהסודר חוזר לקונה או לאותו שנתנו בעבורו קנה. דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה.
התם בפרק הזהב, על הגאולה זו מכירה, לרבי יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה. תמורה זו חליפין, כגון שמחליף דבר בדבר, שוה בשוה. לקיים כל דבר שלף איש נעלו, דהיינו קנין נעל וסודר, שאינו דומה לחליפין, אלא שנותנין אותו לקיום הדבר. ונקרא חליפין בכ"מ. והוא הנקרא קנין.
ומיהו צריך לדקדק כשאדם לובש סודר שאול ומקנה בו, והמשאיל לא רצה בזה. והעלו התוספות תשובה בזה, כשהכלה לובשת בגדים שאולים ומקנין לחתן בסודר שלה, אע"פ שהרי אמרנו [גיטין ל"ז ע"א] כותבין פרוזבול על קרקע שאול, וכמו שכתבנו, אגב ארבע אמות קרקע שהן מושאלין.
וגרסינן בפרק הזהב, כמאן כתבינן האידנא וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות. כמו שנכתוב בע"ה שאין קנין בפירות. דכשר, להוציא איסורי הנאה. למיקניא, לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. וביה, למעוטי מטבע.
ולענין קנין אע"ג דלא יהיב דמי קני, כמו שכתבתי למעלה דקנין שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה, ואפילו עייל ונפיק אזוזי, כדעת רבינו ז"ל דקנין קנייה גמורה היא.
<h2>דף מח.</h2>
גרסינן התם בפרק הזהב, תניא רבי שמעון אומר אע"פ שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית אבל אמרו חכמים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וכל החוזר בין לוקח בין מוכר קאי באבל. והילכתא דלייטינן ליה, כדרבא דאמר דמילט לייטינן ליה, כדכתיב [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך. ושמעינן [מינה] דכל החוזר בו בענין זה לאו עושה מעשה עמך. וגרסינן התם, הנושא והנותן בדברים לא קנה ואעפ"כ אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל אינו מקבל מי שפרע. ומהא דאמרינן התם [מ"ז ע"ב] "אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל" שמעינן דאין מוסרין אותו למי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אבל כל היכא דמדינא לא קנה, אף למי שפרע אין מוסרין אותו. והכי נמי משמע בירושלמי [קידושין פ"ב ה"ה], דגרסינן התם, קדושי מלוה לחומרא, באשה אינה מקודשת, בקרקעות לא קנה, במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע. וכן נראה מרי"ף ז"ל שכתב דברים בלא מעות לא קאי באבל. ואפילו דברים ומשכון לא קאי באבל. והביא ראיה מההיא אמתא דזבין בני רב הונא ואותיבו נסכא עליה. ואסיקנא התם בקידושין [ח' ע"ב], נסכא אין כאן פריטי אין כאן. ולא קאמר אבל יקבל מי שפרע. והיכא שבא אונס במקח קודם שימשוך הלוקח, אע"פ שנתן המעות, אפילו מי שפרע ליכא ללוקח אם חוזר, שהרי אין המוכר מעמיד לו המקח. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בשער י"ג דספר המקח. ורבינו תם ז"ל הוסיף, שאין מקבל מי שפרע אלא החוזר משום יוקרא וזולא, אבל מחמת פחד אונס, אע"פ שחזר בו קודם הגעת האונס, אינו מקבל מי שפרע כלל. והביא ראיה מההוא דזבן חמרא [להלן מ"ט ע"ב] ושמע דבעי דבי פרזיק רופילה למינסביה, ואתא לקמיה דרב חסדא ולא א"ל דליקביל מי שפרע. אבל הגאונים כתבו בההוא עובדא, דמקבל מי שפרע. וכן [כתב] רבינו חננאל ז"ל.
<h2>דף מט.</h2>
וגרסינן התם פרק הזהב, איתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה. ואף רבי יוחנן לא אמר אלא במתנה מועטת משום דסמכא דעתיה אבל במתנה מרובה דלא סמכא דעתיה לא. והלכתא כרבי יוחנן ור"ל במכר [ו]במתנה מועטת ויש בו משום מחוסרי אמנה. ולא תימא דוקא בדקאי בחד תרעא דלא זל ולא נתייקר, אלא אפילו קאי בתרי תרעי יש בו משום מחוסרי אמנה. כן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת רבינו ז"ל שלא כדעת הרז"ה ז"ל. ירושלמי [פ"ד ה"ב], ר' יעקב בר זבדא ור' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו, אבל בשעה שאומרה צריך לומר בדעת גמורה אני אומר ומן ברוריאי חזר ביה. הדא דאת אמר בעשיר, אבל האומר לעני שיתן לו מתנה נעשה כנדר. רב מפקיד לשמעיה אימת נימא לך תתן מתנה לבר אינש אי הוי מסכן הב ליה מידי, ואי עתיר אימליך בי תנינות. וכל זה כתוב ברי"ף ז"ל ובר"ם פ"ז דקנין.
והנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים, וחזר בו הלוקח, וא"ל המוכר בוא וטול את מעותיך, הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן, ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך, לעולם הם ברשותו, עד שיקבל מי שפרע ואמר לו אחר כן בוא וטול את שלך, כמו שכתב רי"ף ז"ל בפרק הזהב דכל זמן שלא קבל עליו מי שפרע קיימי זוזי ברשות מוכר. וכתב הרמב"ן ז"ל ואפילו אין המעות הראשונות בידו, אי קביל מי שפרע ואמר ליה תא ושקול, אם נאנסו לאחר מכאן נאנסו לבעל המעות. אבל רבינו ז"ל סובר דוקא כשהמעות הראשונות בידו הן בעין. אבל אם הוציאן כבר, אע"פ שייחד לו מעות אחרות וקבל מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר. דמכיון שהוציאן הוו להו מלוה גביה, ואין אדם נפטר באומר תא שקול זוזך עד שיתנם לו או שיזרקם לו בעל כרחו, כדאמרינן פרק הזורק [ע"ח ע"א]. ודעת התוספות לעיקר דינא מעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוי חייב אלא בגניבה ואבידה, דהואיל ונהנה מהנה.
<h2>דף עד.</h2>
וגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב פפי משמיה דרבא האי (סיומתא) [סיטומתא] קניא. פירוש שהלוקח היה עושה רשימה במקח כדי להקנותו, ואמרינן למאי הלכתא רב חביבא אמר למיקנא ממש ורבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דקנו ממש [קנו]. ושמעינן מהא שהמנהג מבטל ההלכה בכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין. והילכך בכל דבר שנהגו התגרין להקנות קונין. וכתב הר"ם ז"ל בפרק שביעי דקנין, דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר או שאמר לו המוכר לך ורשום על מקחך, שהרי גמר להקנותו כדרך שביארנו בחזקה ומשיכה ע"כ.
